<h1>ראבי"ה סימן קצ"ד</h1>
<h2>דף כה.</h2>
רבים אומרים מי יראינו טוב בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. וראיתי כי הראשונים מרבותינו [האריכו] לבאר. ושיטתם דכי אמר [ר'] שמעון דבר שאינו מתכוון מותר גבי גורר אדם מטה כסא וספסל ור' יהודה פליג עליה בפרק ב' דביצה [כ"ג ע"ב], כדתנן ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררים חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, הני מילי דאינו מתכוון ולאו פסיק רישיה, ספק אם יעשה חריץ, והלכך שרי ר' שמעון, שאפי' יעשה חריץ איסורא הוא דאיכא, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי [אינו] צריך לחריץ, ולר' יהודה אסור, שהרי אם יעשה חריץ חייב חטאת, ואזדו לטעמייהו שהא בהא תליא. ואפי' למאן שמוקי פלוגתייהו [שבת כ"ט ע"ב] בגדולים, מיהו ספק אם יעשה חריץ. והיינו דאמרינן בכמה דוכתי [מ"ב ע"א] מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, וא[סרינן] פסיק רישיה, היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה אע"פ שאינו מתכוון לגוף המלאכה, גם לר' שמעון. וקשיא לי אב"י העזר"י בה טובא מדתניא בסוף פרק המצניע [צ"ח ע"א] דהמרבץ חייב חטאת דברי ר' אליעזר ורבנן פליגי ואמרי דהוא משום שבות, ומדחייב ר' אליעזר חטאת אם כן במזיד ובהתראה חייב סקילה ולא הוי התראת ספק, דפסיק רישיה הוא וברור, ואפילו הכי מסקינן תנא אשה חכמה מרבצת את ביתה [בשבת] והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפילו לכתחלה שרי. וכן בפרק בתרא דעירובין [ק' ע"ב] גבי היה מהלך על עשבים בשבת מסקינן נמי והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפי' לכתחלה שרי, ומשמע דאכולהו קאי. וכן פירש רבינו יב"א דאע"ג שפסיק רישיה הוא שרי. ובפרק מפנין [קכ"ז ע"א] גבי כיבוד דאמרינן שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות פירש רבינו שלמה שמא יראה גומות [ומשוה] להם, במתכוין, ומשמע הא אינו מתכוין לא, אע"ג שפסיק רישיה הוא. וכן יש לפרש בפרק ר' אליעזר [אומר] תולין [ק"מ ע"ב] דגרסינן באיבוס של קרקע ומי איכא למאן דשרי הא קמשוי גומות, פירוש בכונה. ותו דגרסינן בפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, משמע אע"ג דאי אפשר לו אם לא ימרח, ואין לומר משום צערא דמאיס התירו דאין ב[ה] איסור דאורייתא, אם כן בלא לפי תומו נמי. ותו דגרסינן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים, ופריך והא קא מכבה כבויי, ומשני לה כר' שמעון, ופירש רבינו שלמה כיון דאפשר בטיפות דקות אפי' כי עביד גדולות שפיר דמי, משמע מדבריו אפילו ברור שישליך גדולות. ואע"ג דלגבי המפיס מורסא בשבת [ק"ז ע"א] פירש רבינו שלמה אם להוציא ממנה לחה פטור שיוציא הלחה בלא פתח, לא יתכן כן, דהא בפ' שמנה שרצים [ק"ז ע"ב] מוקמי לה כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרו לה רבנן, אם כן ברור (ש)עשיית הפתח, אך לא מחמת שצריך להפתח, אלא שצריך להוציא הלחה. ובפרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] גרסינן והא קמתקן מנא לא צריכא דאית ליה הושענא יתירה, וסבר לה כר' שמעון, והוא נמי ברור. מיהו זה יש לדחות, כיון דאית ליה אחריתא לא הוי [מתקן] מנא. ועוד ראיה ברורה, שגרסינן בפרק הלוקח בהמה [בכורות כ"ה ע"א] וסבר ר' יוסי דבר שאינו מתכוין מותר והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשון משחיר (וכו') ר' יוסי אומר גוזזן במספרים ואינו חושש, משמע שבידים גוזזן ושרי כי לא מכוון. ועוד תמה על עצמך מנא להו לרבנן להתיר שאין מתכוון של שאר איסורין לר' שמעון כגון במוכרי [כס]ות מוכרי[ן] כדרכן וכו' וכן בפרק כל התדיר [זבחים צ"א ע"ב] גבי כבוי דמזבח, וגיזת פרה אדומה בפרק הלוקח [בכורות כ"ה ע"א], אם אמרו גבי שבת, דמלאכת מחשבת כתיבא דנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, שאר איסורין מנין, הלא נהנה מן הכלאים וגרסינן בברייתא בסוף פרק ספק אכל [כריתות י"ט ע"ב] אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה המתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה, וקיימא לן ביבמות כל דאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת.
אלא [נראה לי] דנק[ו]ט האי כללא ב[יד]ך. פסיק רישיה ולא ניחא ליה במלאכתו לא מחמתו ולא מחמת דבר אחר (מותר), שיתכן שיעשה חפצו בלא המלאכה, מותר לר' שמעון דקיימא לן כותיה, דאמר אביי [כ"ב ע"א] כל מידי דמר הוי עביד כרב וכו' עד גורר אדם וכו' ותנן נמי [נזיר מ"ב ע"א] [נזיר] חופף ומ[פספס], והיא סתמא, כדאיתא בפרק המוציא יין [פ"א ע"ב], וכן הך דמוכרי כסות וכו' סתמא היא במסכת כלאים [פ"ט מ"ח]. ואע"ג דאפשר למיעבד בצינעא שרי, ואפילו באיסור דאורייתא דומיא דכלאים שרי ר' שמעון, כדמוכח בפרק [כל שעה] [כ"ו ע"ב]. וכן משמע בפרק [כירה] [מ"א ע"ב] דשמואל [ד]סבירא ליה [כ]ר' שמעון סבירא ליה דשיעור לצרף [מו]תר, דיתכן שיעשה חפצו בלא צירוף, שדרך המצרפים במעט מעט לכבות, הלכך אפילו מכוון שרי. ואפילו למאן דמוקי פלוגתא דגורר אדם בגדולים וקרי ליה לא אפשר, מכל מקום אפשר בסיוע חבירו אי נמי שיתן בגד תחתיו שלא יעשה חריץ, וכדתניא בביצה [כ"ג ע"ב] [ואינה נגררת אלא] על גבי כל(א)ים, אך לא אפשר בלא טורח גדול, ולכך שרו ליה רבנן אע"ג דפסיק רישיה הוא. ואין זה מלאכת מחשבת, שאין צורך [לו] לחשוב (לו) המלאכות. ומסקנא בקטנים פליגי, ואע"ג [ד]אפשר בטורח קטן שרי להכניס עצמו לספק, וכל שכן בגדול אפילו אם פסיק רישיה הוא דטפי שרי, דחשו לטרחו כיון שאינו מתכוון לחריץ ואפשר לעשות רצונו בלא גרירה, כדפרישית לעיל. וכן גבי גוזזן במספרים [בכורות כ"ה ע"א] אפשר לנוטלו כלא[חר] יד או ב[שינוי, ו]אפילו לגבי שבת תנן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכו' עד וחכמים אומרים אינו אלא משום שבות. וכן יש לפרש כולו בענין זה. וכמו שפסיק רישיה הותר בכי האי גונא אע"ג דדמי למלאכת מחשבת האסור בשבת, שאינה מלאכת מחשבת, דהא אין צריך (למימר) למלאכה ואינו מתכוין, מזו הסברא מתיר נמי ר' שמעון בכל איסורים, שהרי לענין פסיק רישיה כולם שוים. ודווקא כגון שיש הוכחה שאינו מתכוין למלאכה אי נמי לאיסור אחר נקרא דבר שאינו מתכוין. וכל אילו לר' יהודה אסור אבל אינו חייב חטאת. זה הכלל האחד.
והכלל השני. פסיק רישיה במלאכה הצריכה לגופה (ד)לכולי עלמא חייב, שמתכוון לגוף המלאכה כגון לכבות אש לפחמין או לכבות הפתילה שצריכה להיבהוב, כדאיתא בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] שמקום הכבוי מתקנת מלאכה, שנוחה להדליק משם, והכיבוי היא המלאכה, אי נמי מוציא מר לחפו[ר] בו וספר תורה לקרות בו, כדאיתא בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] שצריך לו להוצאתו, שהיא גוף המלאכה ואי אפשר להיעשות חפצו בלא המלאכה, וכן אי אפשר להיבהוב בלי כיבוי. כל זה היא המלאכה הצריכה לגופה, ומלאכת מחשבת היא לכולי עלמא, וכל שכן היכי שאיכא לגופו ולגופה, כגון [מ]ר לחפור בו ולעשות לו טס, וכן ספר תורה להגיה ולקרות בו, כדאיתא בהמצניע [צ"ד ע"ב] דניחא ליה בגוף המלאכה. ובכי האי גוונא רגיל התלמוד לה(ת)קשות והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והנה פירושו דחייב חטאת, שצריכה לגופה הוא חשוב, שמודה לר' יהודה שמחמיר טפי מיניה בין בחיובי, כגון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ובין באיסור, כגון בדבר שאין מתכוין, דאתרווייהו פריך תלמודא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, כגון בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] הצד חלזון והפוצעו לאיחיובי חטאת פריך והא אביי ורבא וכו', דהוה סבירא ליה למקשה דניחא ליה בנטילת נשמה ובמקום שפוצעו, שהיא המלאכה משום הכאב ונטילת הנשמה, והויא צריכא לגופא, ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה, פירש רבינו שלמה כיון שכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' הוא מת אין כאן אלא מתעסק בעלמא, וכ[י] מודה ר' שמעון בפסיק רישיה במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין. וכי בעינא שלא כיון [דוקא לר' יהודה], דהא פרכינן להא דאביי ורבא בפרק הבונה [ק"ג ע"א] התולש עולשין וכו', ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, ופירושו כיון שלא חש ליפותו לא מחייב בכל שהו אלא ב[כ]גרוגרת, והתם אינו טורח לשמרו מליפו, אלא דלא איכפת ליה אם יתיפה או לא, ואפילו הכי פטור אבל אסור, דאחיובי נמי הוה פריך להתם, כמו בפרק כלל גדול גבי צד חלזון והפוצעו. אלא מה שהוצרך התלמוד לתרץ בו בפרק כלל גדול שטורח לשומרו, משום ר' יהודה דאמר בברייתא (ואמר) חייב שתים הוה פריך נמי וליחייב נמי משום נטילת נשמה, דכיון דר' שמעון מודה בפסיק רישיה כל שכן ר' יהודה, (דילמא או אם לאו לר"י) והוצרך לתרץ לר' יהודה, דמחמיר טפי מר' שמעון, דטורח לשומרו, אבל לר' שמעון אפי' לא איכפת ליה, כדמוכח בהבונה, דהתם לא הוזכר ר' יהודה בברייתא. ושמא רש"י נמי דעתו היה כך אלא שלא פירש כל הצורך. ולא תקשי לך מאי פריך ליה בפרק הבונה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון כו', והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וכן יש לשאול גבי כונס את הבתולה בריש כתובות [ו' ע"ב], תריץ מאחר דרוב בני אדם ניחא להו בהכי הוה ליה כמלאכה שצריכה לגופה ונתכוין לגוף המלאכה שהוא הייפוי. וכן גבי בעילה. ומיהו נראה לי שלא שייך למימר הכי גבי שאר מלאכות דשבת, ולא שנא בדידיה ולא שנא בדחבריה חייב היכי שיש הוכחה דניחא ליה במלאכה משום חבריה. ושני הכא בהתולש עולשין, דאמרינן לאכילה תלשם ואין כאן כגרוגרת. תדע דהא תנן בפרק במה מדליקין [כ"ט ע"ב] המכבה את הנר וכו', ואמרינן מדקתני סיפא חייב שמע מינה ר' יהודה היא רישא במאי עסקינן אי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי ליה, משום דניחא ליה בשביל החולה, ומוכח לבסוף דלר' שמעון פטור אבל אסור הוא אם הוא חולה שאין בו סכנה, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, [הרי שאף] לצורך חבירו, כגון שהפתילה של חבירו היא וצריך חבירו להבהבה ומכבה בשביל חבירו, חייב כאילו היתה שלו, שאם [לא] כן כל מלאכות שבת לא יתחייב [אלא] על שלו. ועל דרך זו צריך לפרש כל היכי דמייתי פסיק רישיה אחיוב חטאת. והיכא דאיכא לגופה ולא לגופו, אי נמי לגופו ולא לגופה, שלא נתקנה המלאכה בכך, שניהם שווין לחיוב, כיון דמסקינן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] [ד]לא בעינן לגופו [ו]לגופה. [לגופו] כגון אם צריך לגומא היינו לגופו ולא לגוף המלאכה, שהרי קלקול הוא, [ו]אפילו הכי חייב, דלא פטרו ליה אלא כשצריך לעפרה ולא לגומא, כדאמרינן בפרק [כלל גדול] [ע"ג ע"ב] החופר גומא [בשבת] ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, משמע הא אם צריך לגומא שהוא הבנין חייב, ומשמע בפרק כלל גדול [שם] אע"ג דמקלקל הוא. וכן נוטל צפרניו וגוזז שערו דמחייב, כדתנן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב], דמתקן גופו הוא, וכן מוציא מר לחפור. [וכן מוציא מר] לעשות לו טס חייב, דהיינו לגופה אף [אם] אין צורך לו בו עד עולם, דאית ליה אחריתי. ולא דמי להך דלולב דאמרינן לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי, דהתם כל עיקר שנקרא [תיקון] כלי היינו משום צורך המצוה, וכשאין צריך ל[ה] לאו [תיקון] הוא. ולא דמי נמי להך דפרק הבונה [ק"ג ע"א] לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה, דהתם איכא למימר לאכילה לקטם. וכן קורע על מתו [ק"ה ע"ב] חייב, דלגופו תיקן, משום המצוה, וכן הקורע על מנת לתפור וכן מוציא ספר תורה לקרות בו [צ"ד ע"ב] היינו (ד)לגופו, ואם להגיה ואין צריך לקרות בו היינו לגופה. ועל דרך זה כולם. [ו]חייב לכולי עלמא.
הכלל השלישי שנחלקו בו הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופסיק רישיה. ר' יהודה (ד)מחייב חטאת ור' שמעון פוטר, מיהו איסורא איכא, והיינו פסיק רישיה ולא ניחא [ליה] מחמת מלאכה עצמה אלא מחמת דבר אחר, שאינ[ו] מלאכה, והמלאכה נעשית ממילא ומתכוון לה בעבור דבר אחר, [ו]נחלקו אם מלאכת מחשבת היא או לאו. כגון בפרק קמא דשבת [י"א ע"ב] לא יצא הזב בכיס שלו, שאין צריך להוצאת הכיס לתקן הכיס, כתיקון [טס] למר, א[ך] לקבל הזיבה. וכגון בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] [ב]פתילה המהובהבת כבר קו[דם] הכי[ב]וי אין הכי[ב]וי, שהוא שם המלאכה, תיקון במקום כיבוי אלא להוסיף על הפתילה שלא במקום הכיבוי שלא תשחת כולה, וכן כחס על השמן [כ"ט ע"ב]. וכן בפרק כירה [מ"ב ע"א] מכבין גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו ב[ה] רבים אבל לא גחלת של עץ, שאי[נו] צריך לגופה, כי [אם] כבוי לפחמין. וכן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] אמר רב החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור. ובכל אלו אי אפשר להיעשות חפצו אם לא על ידי מלאכה דאורייתא, ומתכוין לה (עליה) מפני דבר אחר. ומסקינן [שם] דאפילו לר' יהודה פטור [החופר] גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דכי מחייב ר' יהודה הני מילי במתקן, אבל האי מקלקל הוא. ור' שמעון אפי' במתקן פ[וט]ר. ובמקלקל בחבורה שיטתו להיפך במלאכה שאינה צריכה לגופה, כדאיתא בהאורג [ק"ו ע"א] מאי טעמא דר' שמעון מדאיצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן שמע מינה דמבעיר בעלמא חייב ור' יהודה התם מתקן הוא דמה לי מתקן מילה ומה לי מתקן כלי מה לי לבשל פתילה ומה [לי] לבשל סממנים. ולר' יהודה כל המקלקלים שוים לפטור וכן המתקנים שוים לחיוב, ולר' שמעון חמיר ליה מקלקל בחבורה ממתקן דעלמא, דפטור לדידיה במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולקמן נפרש ליה טפי. וקורע בחמתו לעשות נחת רוח לי(ו)צרו או למירמי אימתו אאינשי דביתיה הוי תיקון אצל דבר אחר, ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוי[א], כדאיתא בפרק האורג [ק"ה ע"ב]. ולא דמי לקורע דעבי[ד]ה [כ]כיסתא, דהוי קילקולו תיקונו בגופו וצרי[כה] לגופה היא. והא דגרסינן בפרק כל כתבי [ק"כ ע"ב] תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה, ואמרינן לייט עלה רב, ומסקינן משום דאפי' לר' שמעון פסיק רישיה [אסור], מיהו לא להתחייב חטאת אלא לאיסורא, והוא בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון דאי אפשר לו בלא פתיחת הדלת וניחא ליה בפתיחתו, וברוח שאינה מצויה, כדמוכח בסמוך, והוי כמכבה בידים, ומיהו אינו צריך לכיבוי, אע"פ שאי אפשר לפתיחת הדלת בלא כבוי. ולישנא מוכח, מדנקט אסור ושרי ולא נקט חייב ופטור. ופעמים שהתלמוד קורא למלאכה שאינה צריכה לגופה דבר שאינו מתכוין (מותר), ולאו דוקא, כדמצינו בשילהי פרק [ספק אכל] במסכת כריתות [כ' ע"א] גבי החתת גחלים, ודוק ותשכח דלעיל מינה קרי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכ[ן] בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ג ע"א] מוקי קרא [בשר] אע"פ שיש שם בהרת לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ורבא אמר אפי' תימא ר' שמעון מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהכי איצטריך קרא לר' יהודה, דלאיסורא דרבנן לא איצטריך קרא. ולר' שמעון איצטריך, אע"ג דמלאכה שאינה צריכה לגופה אין איסורה אלא מדרבנן, מיהו מקלקל בחבורה לר' שמעון חייב. ולר' יהודה מילה מתקן הוא, כדאיתא בהאורג [ק"ו ע"א]. וכן גבי פוצע חלזון [ע"ה ע"א] היה חייב לר' שמעון לולא דלא ניחא ל[יה דלימות כי] היכי דליציל צבעיה, כדפרישית לעיל. ומיהו צריך לומר דקצת תיקון יש בדבר, דאי לא תימא הכי תיקשה לך הך דפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] דאוקימנא הך דחמשה נהרגים בשבת כר' שמעון והני הוא דשרי אבל אחריני לא, והתם נמי מקלקל בחבורה הוא, ושרי אע"ג דליכא סכנה, מדמשני ליה ברצין אחריו ודברי הכל שמע מינה דסלקא דעתיה דמקשן דליכא סכנא אלא שקרוב היזיקם משאר מזיקים, והתם נמי מקלקל בחבורה הוא, אלא התם על כרחך אין תיקון כלל בדבר. ומלאכה שאינה צריכה לגופה שרי (ו)לר' שמעון היכא דאיכא צערא דגופא [כגון] מפיס מורסא להוציא הליחה, אי נמי מדאגת הזיק כגון [הצד] נחש כדי שלא ישיכנו, כדאיתא בשלהי דהאורג [ק"ז ע"א] ובריש פרק שמונה שרצים [ק"ז ע"ב]. וכן מוכח בשילהי פרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] גבי חמשה מזיקים נהרגים בשבת. והא דאמרינן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] זומר וצריך לעצים חייב שתים, אם צריך לשתיהם חייב שתים לכולי עלמא, ואם לאחד מהם צריך לר' יהודה חייב שתים ולר' שמעון חייב אחד.
